אמא שלי היום בת 89!!
לאחל לה עד 120? לא? אז מה כן?
כבר 6 שנים אמא חיה עם מטפלת צמודה. לאט לאט מצבה הדרדר עד שהיום היא כמעט לא זזה בכלל בלי עזרה. לא קמה לבד, לא הולכת אפילו עם עזרה, לא קוראת, לא מחזיקה בידיים, לא זוכרת מה אכלה לפני רגע. בקושי מזהה אנשים, כמעט לא מקשרת בין פרצופים לשמות, לא זוכרת סיפורים מהעבר…
גם די סובלת מהנכות הפיזית שלה. כל דבר קשה, אפילו לשבת בלי לזוז או לשכב כבר קשה. אז היא ממלמלת כל הזמן, קוראת לעזרה, נאנחת.
מסכנה שלי.
איך אני יכולה לעזור לה?
האמת שלפעמים אני מתפוצצת מרחמים אבל לפעמים אני מתעייפת מלשמוע או לראות אותה ככה ובורחת.
הגעתי למצב שאני מחפשת איך לעזור לעצמי להמשיך לאהוב אותה כמו שהיא היום ולא רק "אלוהים" שלי מהשנים הקודמות כמו שהיא היתה בשבילי תמיד.
היו לה חיים לא פשוטים. ילדות בזמן המלחמה, בריחה מהעיר עם אמא ואחותה, אחר כך שלחו אותה ברכבת לדודה למקום שקט יותר, עם אנשים זרים שלא הכירה. כשהגיעה לזמן תיכון שכרו לה פינה בדירה של מישהו בעיר הגדולה והיא גרה שם לבד… ועוד הרבה סיפורים כאלה.
כשעלינו לארץ, אמא היתה בת 56. היא עזבה הכל בשבילי ובשביל אחותי. התמקמה במטבח – להאכיל אותנו הכי חסכוני וטעים שרק ידעה, כדי שנוכל ללמוד ולהתקדם.
היא גידלה לנו את כל חמשת הילדים, עד גיל שנה לפחות.
היא טיפלה באבא עם הסכרת ואיבודי ההכרה הרבים שלו.
היא למדה באולפן במשך הרבה שנים😊 אפילו תרגמה מרוסית לעברית אגדות פרחים – חשבה שהנכדים יקראו את זה…
הדבר האחרון שהיא עשתה בשבילי,כשהילדים שלי כבר גדלו והפסיקו לאכול את האוכל של סבתא, היא היתה מכינה לי סלט טרי כל ערב, שכשאני חוזרת מעבודה עייפה ורעבה שלא אזלול כל מה שבא ליד אלא אוכל בריא.
כזאת היא. עם הנתינה האינסופית והחיוך המשגע שלה.
אז מה אפשר לעשות כדי שתהיה לי סבלנות בשבילה היום? כשהיא בפרק החשוך יותר של החיים?
הרי אני מודה לה כל כך על כל מה שהיא עשתה בשבילי ועל האהבה שלה.
זהו! זה בדיוק הפיתרון!
רשמתי לעצמי בפתק, בדיוק את מילות התודה האלה. ושמתי ליד המיטה.
היום אני קוראת אותן בוקר-ערב והלב שלי נפתח יותר. כל פעם שאני אצלה – אני אוהבת ומודה!
אז אמא יקרה שלי – תודה על כל מה שעשית בשבילי
אני אוהבת אותך ואוהב תמיד ובלי תנאים!
